כפי שהסתבר, פרשת הבקבוקים וכספי הפיקדון במעון ראש הממשלה, בין אם מהותית או שאינה, התבררה כמבוססת על נתוני אמת. תוצאות חשיפת הפרשה תהיינה בהיבט התדמיתי בלבד, לשיפוטו של הציבור, ללא משמעות לשאלה אם האמת פוגענית. עם זאת, תוצאת הדיון הנוקב בפרשה יכלה, לכאורה, להסתיים אחרת ממה שנראה, אם היה מסתבר שלא היו דברים מעולם וכי לא היה בדברים אמת. גם האשמות אחרות שמטיחים בנבחרי ציבור ערב הבחירות, אם היו פוגעניות, היו יכולות בנסיבות אחרות לפרנס לא רע תביעות בגין הוצאת לשון הרע. אך כאשר הדברים מושמעים על-ידי חברי כנסת ושרים, הסוף מעט שונה, גם אם היה מסתבר שהדברים אינם נכונים.
הגנה דומה מקבלים נבחרי הציבור גם כאשר הם עושים שימוש בלשון חדה ומושחזת נגד היריבים מהצד האחר. כך ביטויי גנאי וקריאות כמו ’גנב’ או ’שקרן’, הופכים לחלק משגרת הבחירות.
לא במקרה השיח הציבורי ערב הבחירות מעורר בנו לא פעם את השאלה, איך נבחרי הציבור היקרים שלנו, אותם אנשים שאמורים לשמש דוגמא לכולנו, אותם פוליטיקאים שמקבלים מאתנו את המנדט ואת הכוח להוביל את המדינה לעבר עתיד טוב יותר עבורנו ועבור ילדינו, נכשלים פעם אחר פעם בלשונם.
מבין הדוברים, יש כאמור יתרון מובנה לחברי הכנסת או השרים למי שביניהם. אלה זוכים להגנה די גורפת בחסות החוק. כל שעליהם להראות, הוא שדבריהם נאמרו במסגרת תפקידם כחברי-כנסת או למען מילוי תפקידם, חריפים ככל שיהיו הדברים. גם פגיעות בפרטיות של מאן דהוא זוכות להגנה זהה.
אין ספק שניתן להבין את מהות ההגנה הרחבה לה זוכים חברי-כנסת בחוק איסור לשון הרע או בחוק הגנת הפרטיות. בזכותה יכולים אלו למלא את תפקידם ללא מורא החוק ומבלי להיות מוטרדים מפני האפשרות שיתבעו בגין לשון הרע או פגיעה בפרטיות. בזכות חסינות זו יכול חבר-הכנסת לחקור ולברר אירועים, להתריע על תופעות ולהתבטא כנגד התרחשויות חמורות, בעיניו.
יחד עם זאת, חבר-כנסת יכול גם לעשות שימוש לרעה בחסינות לה הוא זוכה, ולצאת בהצהרות בעניינים המוכרים לו עד כדי כך, שהוא יודע או צריך היה לדעת שאין כל בסיס לדבריו. יתרה מכך, חבר-כנסת יכול לנצל את ההגנה שמקנה לו החוק לצורך השתלחות חסרת רסן, זדונית או בוטה, כזו שההיגיון הישר לא היה מאפשר אף לא לחבר-כנסת. האם גם אז נעניק לחבר-הכנסת את ההגנה המלאה ונצדיק אותה בטענה שהיא נחוצה לו "למען מילוי תפקידו", כלשון המחוקק? האם ראוי להעניק את ההגנה המלאה הזו ערב הבחירות, כאשר המטרה לשמה נאמרים הדברים אינה בדיוק למען מילוי תפקידו אלא, במקרה הטוב, כדי להבטיח לו את תפקיד חבר בכנסת לקדנציה הבאה/נוספת?
עיון בחוקים הרלבנטיים מעלה, כי להגנה דומה זוכים שורה של בעלי תפקידים נוספים. החל ממבקר המדינה, דרך שופטים, דיינים, בוררים, חברי ועדת חקירה ועד מבקרים פנימיים או חיצוניים וכל מי שמפרסם דברים שהוא "חייב לעשותם על-פי דין", כלשון החוק.
אין ספק שיש ליתן לחבר-כנסת את הכלים המתאימים לו לפעול במסגרת מילוי תפקידו. כך גם לגבי השורה הארוכה ומכובדת של בעלי תפקידים, שזוכים להגנה דומה בחוק. מבחינה זו, ככל שמדובר במילוי תפקיד או שליחות, ההגנה שמעניק המחוקק ראויה. אך כמו כל דבר במשפט, ראוי היה גם כאן לקבוע גבולות ברורים להיקף ההגנה הזו. גבול כזה יכול להיות שלילת ההגנה מפני דברים שהדובר יכול היה או צריך היה לדעת שאינם נכונים. הגבלה אחרת יכולה להיות לגבי דברים אשר נאמרים במסגרת מערכת בחירות ואינם רלבנטיים למסגרת זו. אמירות פוגעניות זדוניות, ללא ספק, אינן ראויות לכל הגנה. גם לא אם הדובר הינו חבר-כנסת.
שהרי לצד אותה הגנה, איש מבין המחוקקים אינו חפץ להעניק מקלט לאלימות מילולית ולפוגעניות זדונית. לאלו יש להעניק את אותם כלים שהחוק מאפשר, כנגד כל אזרח אחר.
