עובד אוסטרלי שפוטר לאחר שסירב למסור את טביעת האצבע שלו למעסיקו  – זכה בתביעה תקדימית.

ג'רמי לי מקווינסלנד, אוסטרליה, פוטר מתפקידו בחברה בה הועסק בפברואר 2018, זאת משום שסירב למסור טביעת אצבע לטובת סורק טביעות האצבע שבשעון הנוכחות החדשני אשר הותקן בחברה. מאוחר יותר, תבע ג'רמי את מעסיקו וטען שפיטוריו היו בלתי הוגנים ומנוגדים לחוק, תוך התבססות על הטענה כי טביעות האצבע הן שלו. ג'רמי טען כי כחלק מזכותו לפרטיות, חובה על מעסיקו לקבל את הסכמתו המפורשת לשם איסוף ושמירת נתונים ביומטריים אודותיו.

עוד טען ג'רמי, כי יש לו בעלות על נתוניו הביומטריים אשר כוללים את טביעת האצבע שלו, וכי החברה לא יכולה לחייב אותו למסור את המידע, וזאת על פי חוק הפרטיות של אוסטרליה, משנת 1988.

התביעה הוגשה במרץ 2018 ל'וועדה לעבודה הוגנת של אוסטרליה' אשר פסקה דווקא לטובת החברה, והגיעה למסקנה כי מדיניות טביעת האצבע הינה סבירה ביחס למטרת השימוש, ועל כן העובדים חייבים לפעול לפיה.

ג'רמי החליט לייצג את עצמו ולערער על החלטת הוועדה, תוך קריאת תגר על חוקי הפרטיות של אוסטרליה בשאלות מהותיות, בינן – (1) למי שייכת הבעלות אודות נתוניו האישיים של אדם; (2) כיצד יש להתמודד עם החשש להעברתם לצדדים שלישיים.

עקשנותו של ג'רמי השתלמה, כאשר ערעורו התקבל במאי 2019, שם נקבע כי זו זכותו של עובד לסרב למסור את נתוניו הביומטריים, ועל כן הפיטורים אינם צודקים. ג'רמי העלה בערעור טענה לפיה ברגע שנתונים ביומטריים עוברים דיגיטציה, קשה לשלוט על מסירתם ושימושם על ידי צדדים שלישיים. נקבע כי החשש מפני דליפת מידע ושימוש חורג במידע, אותו העלה ג'רמי, הינו ריאלי וממשי. טענות אילו וקבלתן בערעור מאירות באור חזק את אירועי אבטחת המידע במאגר הביומטרי הארצי, ומציפות מחדש את סימני השאלה בעניין.

קביעה מכוננת זו עולה בקנה אחד עם פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בישראל בעניין עיריית קלנסוואה, אשר הבהירה כי החתמת שעון נוכחות ביומטרי במקום העבודה עלולה לפגוע בפרטיותו של העובד – ואסר על מקומות עבודה לחייב את עובדיהם למסור טביעת אצבע לצורך שימוש בשעון ביומטרי.

מקרה תקדימי זה, הינו הראשון מסוגו באוסטרליה בכל הנוגע לבעלות ושימוש בנתונים ביומטריים. למעלה מכך, מקרה בוחן חשוב זה העלה שאלות הרות גורל הנוגעות לזכות לפרטיות ומידע אישי באחת מהיבשות המתקדמות בעולם.