לא רק לעובד הזכות לפרטיות במקום העבודה. גם תכתובות אישיות שהועתקו מתיבת דואר אלקטרוני, שהועמדה לרשותו של אדם במשרדי חברה במסגרת התקשרות עסקית עמו, אינן הפקר ולא ניתן לעיין בהן ללא הסכמתו. כך עולה מהחלטה שניתנה לאחרונה בבית המשפט העליון על-ידי השופט מני מזוז (23.08.2016), בבקשת רשות ערעור שהגישה חברת רמט בע"מ כנגד חברת רמי שמיר הנדסה חית בע"מ ורמי שמיר באופן אישי.

בהחלטתו מאשר השופט מזוז כי ההלכה שנקבעה בחודש פברואר 2011 על-ידי בית הדין הארצי לעבודה בסוגיה זו, בעניין טלי איסקוב, נראית נכונה בעיניו והגם שההלכה התייחסה ליחסים שבין העובד לבין המעביד, יש להחילה גם ביחס לאדם שישב במשרדי המעסיק ועשה שימוש בדואר האלקטרוני המחובר לשרת שלו, שלא במעמד של עובד.

המשיבים לבקשה שהייתה בפני השופט מזוז היו, כאמור, חברת רמי שמיר הנדסה אזרחית בע"מ ורמי שמיר באופן אישי, אשר התקשרו עם חברת רמט בע"מ בהסכם למתן שירותים. על-פי ההסכם, שמיר התחייבה לספק לרמט שירותי ניהול הפרויקט של הקמת מחלף דרור, במפגש שבין כביש 4 לבין כביש 553. לצורך ניהול הפרויקט העמידה רמט לשמיר חדר במשרדיה ובו מחשב ותיבת דואר אלקטרוני על-שמו של שמיר. הפעילות בתיבה זו התנהלה על שרת המחשבים שבמשרדי רמט.

סכסוך בין הצדדים, שהתגלה מאוחר יותר, הוביל לסיום ההתקשרות בין הצדדים ולהגשתן של תביעות הדדיות, במסגרתן צירפה רמט לתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמה העתקים מתכתובות הדואר האלקטרוני שהעמידה לרשות שמיר. בשמיר ביקשו להורות על הוצאתם של תכתובות אלו מהתצהירים, וטענו כי אלה הושגו תוך פגיעה בפרטיות שמיר.

בית משפט השלום בנתניה ובית המשפט המחוזי מחוז המרכז קיבלו את עמדת שמיר והורו על הוצאת התכתובות מן התיק, וזאת בין היתר בהסתמך על הלכת איסקוב. רמט הגישה בקשת רשות ערעור על כך לעליון וטענה כי מאחר שתיבת הדואר האלקטרוני, שהיא העמידה לרשות שמיר, הייתה אמורה לשמש אך ורק לצורכי ההתקשרות העסקית שבין הצדדים, קם צורך לעיין בתכתובות, שכן רבות מהן עסקו ישירות בפרויקט שלשמו נשכרו שירותי שמיר.

בדחותו את הבקשה קבע השופט מזוז כי לא מצא כל בסיס ראייתי לטענת רמט, לפיה תיבת הדואר האלקטרוני הועמדה לרשות שמיר רק לצורכי עבודה, וכי נאסר כל שימוש אישי בה. בהמשך קבע כי צדקו בתי המשפט השלום והמחוזי, כאשר קבעו כי רמט פגעה בפרטיותו של שמיר תוך שהוא מאשר קביעות אלו. בהמשך לכך קבע השופט מזוז כי אין כל קושי, לדעתו, להחיל את העקרונות שנקבעו בהלכת איסקוב על העניין שבפניו, וזאת למרות שלא התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה. בהתייחסו להלכת איסקוב קבע: "האיזון שנקבע שם בין הזכות לפרטיות לבין הפררוגטיבה של המעסיק לניהול עסקו הוא איזון ראוי ומתבקש, ואיני סבור כי העובדה שבין המבקשת למשיבים לא התקיימו יחסי עבודה במובנם הרגיל יש כדי להשליך על איזון זה".

השופט מזוז סבר בהחלטתו כי למרות שלא התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה, הרי מתכונת ההתקשרות שביניהם – במסגרתה הוקצה לשמיר חדר במשרדי רמט, ניתן לו מחשב, והועמדה לרשותו תיבת דוא"ל אישית – מחייבת יישום דומה של הלכת איסקוב.

לסיכום קבע השופט מזוז: "גישתה של המבקשת, העולה מטענותיה השונות, לפיה היות המחשב והשרתים קניינה מקנים לה את הזכות לחדור למרחבו הפרטי של המשיב, גם אם מניחים שקיים הבדל איכותי בין יחסי עבודה רגילים למתכונת ההתקשרות הספציפית, מתעלמת ממעמדה הרם של הזכות לפרטיות, ומניחה, שלא בצדק, כי לא מוטלות עליה מגבלות כלשהן במימוש זכות הקניין שלה. גישה זו אינה מקובלת עליי".

אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת כל החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

לקריאת פסק הדין רע"א 3661/16 רמט בע"מ נ’ רמי שמיר – הנדסה אזרחית בע"מ ואח’
לחצו כאן.

שיתוף
משרד עו"ד דן חי הוקם בשנת 1991 על ידי עו"ד דן חי ושוכן היום ברמת-גן. המשרד מתמחה בתחומי מיקוד יחודיים כדיני תקשורת, דיני הגנת הפרטיות לרבות מאגרי המידע, דיני לשון הרע, קניין רוחני ודיני ספורט. זאת לצד עיסוקו של המשרד בתחום דיני המקרקעין, דיני חוזים בדגש על חוזים מסחריים, דיני תאגידים (חברות, שותפויות ועמותות), דיני נזיקין וביטוח ודיני עבודה. בכל התחומים פועל המשרד הן בתחום המסחרי והן בהליכים משפטים (לטיגציה). על לקוחות המשרד נמנים חברות קבלניות ויזמיות, רשויות אזוריות ומקומיות, עמותות, משקיעים פרטיים ישראלים וזרים, יזמים, אנשי עסקים, אנשי ציבור וספורטאים מהמוכשרים והמובילים בארץ.