הראיות

דין שני משפטים

בשל היותה של הפגיעה בפרטיות הן עבירה פלילית והן עוולה אזרחית, יתכנו מקרים בהם ינוהל הליך אזרחי, לאחר שיסתיים הליך פלילי כנגד אותו אדם ובגין אותה עילה. זאת כאשר במסגרת ההליך הפלילי כבר נגבו ראיות ונקבעו, בהסתמך עליהן, ממצאים עובדתיים.

בשאלה מה המעמד שיקבלו בהליך אזרחי הממצאים העובדתיים שנקבעו במשפט פלילי בשל אותה עילה, עוסק סעיף 27 לחוק, המאמץ, בין היתר, את הוראת סעיף 24 לחוק איסור לשון הרע "בשינויים המחויבים לפי העניין". הוראת סעיף 24 לחוק איסור לשון הרע קובעת: "במשפט אזרחי בשל לשון הרע שנדון לאחר שמשפט פלילי נגד אותו אדם בשל אותה לשון הרע נסתיים, רשאי בית המשפט להסתמך על הממצאים העובדתיים, כולם או מקצתם, שנקבעו במשפט הפלילי על-פי הראיות שנגבו בו, בלי לחזור על גבייתן".

בהתאם להוראת הסעיף יכול בית-המשפט, בהליך אזרחי, להסתמך על הממצאים העובדתיים שנקבעו קודם לכן במשפט פלילי בשל אותה עילה, וזאת בהסתמך על הראיות שנגבו באותו משפט, מבלי שיהא צורך לגבות ראיות אלו שוב. בית-המשפט "רשאי" לעשות זאת, אך בהתאם להוראת הסעיף אינו מחויב לכך. כן יש לבית-המשפט סמכות להחליט לנהוג כך רק לגבי חלק מהממצאים, בהתאם לשיקול דעתו.

התנאי לכך שיעשה שימוש בהוראת הסעיף הינו כי יהיה מדובר בהליך פלילי  שנוהל נגד אותו אדם, אשר נגדו מנוהל ההליך האזרחי ובגין אותה עילה. מנגד, אין הגבלה לגבי אפשרויות השימוש לצד אחד במשפט בלבד ואף אם הנאשם זוכה במשפט הפלילי, הוא יכול לבקש לעשות שימוש בהוראת הסעיף בהליך האזרחי.

הוראה מקבילה, לכאורה, להוראת הסעיף הינה סעיף 42א לפקודת הראיות הקובע כדלקמן:

(א)    הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

(ב)    הוראות סעיף זה אינן חלות על –

(1)     פסק דין של בית דין צבאי לעבירות תנועה ופסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום;

(2)     ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין.

השוואה בין סעיף 42א לפקודת הראיות לסעיף 24 לחוק איסור לשון הרע, מראה כי קיים הבדל ביניהן, ומכאן שהשילוב של שתי ההוראות נותן מרחב פעולה רחב יותר, בעת ניהול ההליך האזרחי שלאחר ההליך הפלילי בגין אותה עילה וכנגד אותו אדם.

ההבדל בין הוראות שני הסעיפים מתבטא בכמה מישורים. ראשית הוראת סעיף 24 לחוק איסור לשון הרע מאפשרת שימוש בראיות לאחר שהמשפט "הסתיים", מבלי להתנות את השימוש בצורך בפסק-דין חלוט, והיא מאפשרת את השימוש בכל פסק-הדין, כולל גזר-הדין, ובכל מצב, אף אם התיק הסתיים בזיכוי. מנגד הוראות סעיף 42א מאפשרת שימוש בממצאים ובמסקנות שבתיק הפלילי לא רק כאשר ההליך האזרחי הינו נגד אותו אדם, אלא גם כאשר הוא מתנהל נגד "חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק", כלשון הסעיף.

הוכחת פרסום ברבים

המעמד שיש ליתן לעותק של עיתון או דבר דפוס כהוכחה להתרחשות הפרסום הפוגע בפרטיות, נקבע במסגרת סעיף 27 לחוק המאמץ, בין היתר, את הוראת סעיף 23 לחוק איסור לשון הרע "בשינויים המחויבים לפי העניין". הוראת סעיף 23 לחוק איסור לשון הרע קובעת: "הוגש עותק של עיתון או של דבר-דפוס אחר המופץ ברבים שבו נדפסה לשון הרע, ישמש הדבר ראיה לכאורה שאכן נעשה הפרסום באותו עיתון או דבר דפוס".

בהתאם להוראת הסעיף מעמדו של עותק עיתון או דבר דפוס אחר, המופץ ברבים, להוכחת הפרסום הפוגע בפרטיות, הינו של "ראיה לכאורה". הצגה של עותק כזה בהליך משפטי תעביר, לפי-כך, את נטל ההוכחה לצד השני, אם יבקש להוכיח כי לא נעשה הפרסום הפוגע.

דרך ההוכחה באמצעות העיתון או דבר הדפוס יכולה לשמש ככלי עזר להוכחה רק כנגד האחראיים הישירים לעיתון או דבר-הדפוס. כך, למשל, לא יוכל הדבר לשמש כראיה לכאורה כנגד אדם שצוטט באותו עיתון או דבר דפוס ועל הטוען כנגדו להוכיח, כי הוא אכן אמר את הדברים שהובאו בשמו[1].

הראיות על שמו הטוב של הנפגע

סעיף 28 לחוק קובע הגבלה על הבאת ראיות על שמו הטוב של נפגע. הסעיף קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו".

בהתאם להוראת הסעיף נחסמה הדרך, במשפטים בשל פגיעה בזכות לפרטיות, בפני הבאת ראיות והצגת שאלות לעד, בכל הקשור לשמו הרע של הנפגע, אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו.

בהשוואה לסעיף המקביל בחוק איסור לשון הרע, אין בסעיף בחוק כל סיוג לאיסור. כך חסרות האפשרויות להביא ראיות כאשר הפרטים נוגעים במישרין לנשוא המשפט או כאשר הדבר דרוש להמתקת העונש או הפחתת הפיצויים, אפשרויות שעל פי חוק איסור לשון הרע פתוחות. זאת מקום בו הנפגע בעצמו הביא ראיות לעניין או כאשר בית-המשפט שוכנע שהדבר דרוש לשם עשיית הצדק או בדיקת מהימנות.

הפרכה של טענות הגנה

האפשרות להביא ראיות בכדי להזים את ראיותיו של הנאשם או הנתבע במשפט, נקבעה במסגרת סעיף 21 לחוק. בדומה לסעיף המקביל לו בחוק איסור לשון הרע (סעיף 18) קובע סעיף 21 לחוק כדלקמן: "הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות בידי בעלי הדין".

בהתאם להוראת הסעיף, יכול התובע להביא ראיות להזים עדויות של הנתבע או הנאשם, מקום שזה הביא ראיה או העיד בעצמו בניסיון להוכיח כי עומדת לימינו אחת ההגנות שנקבעו בחוק. כן קובע הסעיף כי אין באמור בו כדי לגרוע מכל סמכות אחרת העומדת לבית-המשפט להתיר הבאת ראיות בידי בעלי הדין.

נוסח הסעיף מורה כי האפשרות להביא ראיות מפריכות, בהתקיים תנאי הסעיף, הינה זכות אשר לבית-המשפט אין שיקול דעת לגביה והמבקש להביא ראיות לסתור אף אינו חייב לשכנע את בית-המשפט מראש, כי אכן הראיות שהוא מבקש להביא יש בהן כדי לסתור את ראיות ההגנה[2]. מנגד, שמור לבית-המשפט שיקול הדעת, האם להתיר לנתבע להביא ראיות מפריכות בתגובה לראיות המפריכות שהובאו על-ידי התובע והוא יכול להתיר אפשרות זו או לאסרה על-פי שיקול דעתו[3].

המועד שבו על התובע לבקש להביא את ראיותיו להפרכת ראיות הנאשם או הנתבע להוכחת אחת ההגנות בחוק, הינו המועד הראשון שבו עלו הדברים על-ידי הנאשם או הנתבע. כך בעניין נינסון דחתה השופטת דליה דורנר טענה, כי העלאת הטענה במסגרת עדותו של הנתבע היא ההזדמנות לבקש להביא ראיות להפרכת הטענות, שכן הדברים כבר הופיעו שם בתצהיר העדות הראשית שהגיש הנאשם: "לא ראיתי בטענות המבקש כל טעם, המצדיק התערבותי בקביעת בית-המשפט המחוזי, כי למבקש ניתנה בשלב מוקדם יותר ההזדמנות להביא ראיות לסתור את טענות ההגנה שהעלה המשיב, וזאת על-יסוד תצהיר העדות הראשית, שהיה בידי המבקש"[4].

 הוראות דיוניות

הסמכות

הדמיון הרב הקיים בין ההליכים הנהוגים על-פי חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות, בא לידי ביטוי אף בהוראות הפרוצדוראליות בשני החוקים. כך גם לגבי סמכות הדיון בתביעות שעילתן לשון הרע או הגנת הפרטיות.

כמו הפגיעה בשם הטוב, כך גם הפגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית וסעיף 4 לחוק מכפיף עליה את הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. משמעות הדבר הינה, כי בהליכים האזרחיים הסמכות תהא, בדרך-כלל, לבית-משפט השלום או המחוזי, בכפוף לסכום התביעה ולסעדים המבוקשים. הדבר נכון גם לגבי הליכים אשר עילתם קשורה ביחסי עובד מעביד, באשר חוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, קובע במפורש, כי לבית-הדין לעבודה אין סמכות לדון בתביעות שעילתן נזקית. זאת במסגרת סעיף 24 (א) (1) הקובע: (א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון – (1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

בעניין גולדמן קבע כך השופט תאודור אור, כאשר פסק כי בתביעה המושתתת על עוולות בנזיקין "אשר לפי הסיפא לסעיף 24 (א) (1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, אין הן בסמכות בית הדין לעבודה"[5]. בעניין מרגלית[6] קבע בית-הדין הארצי לעבודה כי תביעת לשון הרע אינה באה בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה, באשר אף כאן המדובר בעוולה נזיקית[7]. מהקביעה הזו ניתן להשליך למצב בקשר להליכים על-פי החוק, באשר הוראה דומה לזו הקיימת בסעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות מופיעה בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

שונה מצב הדברים, כאשר הסמכות נגזרת מזהות הצדדים או מאופי ההליך, במקרים בהם מדובר ביחסים שבין בני משפחה. הסמכות נתונה במקרים אלו לבית-המשפט לענייני משפחה, כפי שהדבר מוגדר בסעיף 3 לחוק  בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995.

כך בעניין שרה נתניהו קבע בית-המשפט לענייני משפחה כי "תובענה אזרחית" הקבועה בסעיף 1 (2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה "כוללת גם תובענה לצו מניעה שעילתה חוק הגנת הפרטיות או חוק לשון הרע או זכויות יוצרים". זאת כאשר הצדדים לתיק הם בני משפחה, כהגדרתם בחוק, ועילתה של התביעה הינה סכסוך בתוך המשפחה[8].

התיישנות

ההתיישנות בתביעה אזרחית

תקופת ההתיישנות שנקבעה לגבי הגשת תביעות אזרחיות בגין הפרת הפרטיות נקבעה לשנתיים. כך נקבע בסעיף 26 לחוק הקובע: "תקופת ההתיישנות של תביעה אזרחית לפי חוק זה היא שנתיים".

הועדה המכינה הסבירה את ההיגיון שקביעת תקופת התיישנות קצרה במטרה "שתביעות אזרחיות על פגיעה בפרטיות תוגשנה תוך זמן קצר יחסית אחרי הפגיעה"[9]. תקופת ההתיישנות הקצרה הינה גם מדד למידת הפגיעה. אם אדם נפגע, סביר כי יגיש תביעה מיד ולא יותר מאשר תוך שנתיים[10].

למרות קביעת תקופת התיישנות שונה בחוק, מזו אשר קבועה בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, יתר ההסדרים הנורמטיביים הקבועים בחוק ההתיישנות ממשיכים לחול אף על תביעות בעילת הפרת הפרטיות. זאת מאחר ומעבר לקביעת תקופת התיישנות שונה, לא נקבע בחוק כל הוראה נוספת אחרת בקשר להתיישנות[11].

ההתיישנות בהליכים פליליים

תקופת ההתיישנות בהליכים הפליליים נגזרת ממסגרת העונש שנקבע בחוק לגבי העברה הרלבנטית. סעיף 5 לחוק קובע בעניין כדלקמן: "הפוגע במזיד בפרטיות זולתו, באחת הדרכים האמורות בסעיף 2 (1), (3) עד (7) ו(9) עד (11), דינו – מאסר 5 שנים".

תחילה נקבע העונש בחוק לשנה אחת. בכך הלך המחוקק אחר הצעת החוק המקורית. מסגרת העונש הוגדלה לחמש שנים במסגרת תיקון מס’ 4 לחוק, תיקון תשנ"ו[12]. עברה שעונשה 5 שנים מסווגת, בהתאם להוראת סעיף 9 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, כפשע וההתיישנות הרלבנטית לגביה הינה עשר שנים.

שמירת דינים אחרים

סעיף 35 לחוק קובע, כי הוראות החוק אינן באות לפגוע בהוראות הקיימות בדינים אחרים, כדלקמן: "הוראות חוק זה לא יגרעו מהוראות כל דין אחר"

מטרת הסעיף היא למנוע ניסיון "להתחבא" מאחורי הוראות חוק הגנת הפרטיות, בכדי להימנע מקיומן של הוראות דין אחרות. בשימוש במונח דין הכוונה היא גם לחקיקת משנה, אך לא להלכה פסוקה, למשל.

באשר לעליונותם של חוקים שקדמו לחוק קבע בית-המשפט העליון בעניין גוזלן[13]  כי לפי הוראת סעיף 35 לחוק, הוראות החוק אינן גורעות מחובתו של בעל דין למסור עדות לפי סעיף 1 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. יחד עם זאת נקבע כי בית-המשפט יכול לסרב להתיר שאלה לעד, אם במכלול הכולל של האינטרסים עניינו של העד שלא להשיב על שאלה פלונית עדיף על הרלוואנטיות שלה לפלוגתאות השנויות במחלוקת במשפט[14]. בית-המשפט העליון חזר על הדברים גם בעניין גדעון רייכר[15].

על עדיפותן של תקנות שקדמו לחוק עמד בית-המשפט העליון בעניין ראש קש, כאשר קבע כי אין בעל דין יכול להתחמק מחובותיו לפי תקנות סדר-הדין האזרחי תשמ"ד-1984, בטענה כי הן פוגעות בפרטיות, וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 35 לחוק[16]. בב"ש (חיפה) 2929/01 קבע בית-המשפט המחוזי בחיפה כי הוראות חוק בתי המשפט גוברות על הוראות חוק הגנת הפרטיות, באשר הינו מאוחר בזמן לחוק בתי המשפט[17].

[1] למסקנה זו הגיעה בית-המשפט, בקשר לפרסום שנעשה בגין הפרת חוק איסור לשון הרע, בע"א 114/64 בנימין תיק נ’ קריניצי ואח’, פ"ד יח (4) 378.

[2] ראה פסק-דין שניתן בקשר לסעיף 18 לחוק איסור לשון הרע, הסעיף המקביל לסעיף 21 לחוק – בר"ע 228/75 ברקן נ’ תמרי ואח’, פ"ד ל (1) 470, 471.

[3] ראה שם, עניין ברקן, בעמ’ 472.

[4] רע"א 10583/03 גיא ניסנסון נ’ הרצל בודינגר,  תק-על 2003(4), 1230.

[5] רע"א 6203/98 מאיר גולדמן נ’ חברת סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ ואח’, תק-על 98 (4) 14; ראה גם ת"א (תל-אביב-יפו) 2797/00 מיכאל נוימן נ’ וימאזור בע"מ, תק-מח 2003 (1) 1444, בעמ’ 1446 להחלטה.

[6] דב"ע נה/3-283 חנה מרגלית נ’ חב’ הנפט בע"מ, פד"ע כט 264.

[7] ראה גם ת"א (רמלה) 2500/01 אבי קסטרו ואח’ נ’ אהרון כהן, תק-של 2002 (3) 647, 652.

[8] תמ"ש (תל-אביב) 62620/97 המ’ (תל-אביב) 57779/97 שרה נתניהו נ’ דורון נויבורג, תק-מש 97 (3) 63, בעמ’ 66 ו- 67 להחלטה.

[9] דו"ח הועדה להגנה בפני פגיעה בצנעת הפרט, ירושלים תשל"ז-1976, בעמ’ 30

[10] ראה דיון בעניין בועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, הכנסת התשיעית, מושב חמישי, ועדת חוקה חוק ומשפט, פרוטוקול מס’ 265,  19 בינואר 1981, בעמ’ 18 ו- 19.

[11] ראה ר"ע 166/83 בן הלל נ’ קצין התגמולים, פ"ד לח (3) 13, דברי השופט אהרון ברק, כתוארו אז, בעמ’ 16. כן ראה ד"נ 36/84 טייכנר ואח’ נ’ איר פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד מא (1) 589, 600.

[12] התיקון לחוק התקבל ביום 12.3.96. ראה חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס’ 4) (מאגרי מידע), התשנ"ו-1996, ס"ח 1589, התשנ"ו בעמ’ 290.

[13] ע"א 174/88 ה’ גוזלן ואח’ נ’ קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מב (1) 563.

[14] שם, בענין גוזלן, בעמ’ 566.

[15] ע"א 3921/99 גדעון רייכר ואח’ נ’ Anstait The Roy Export., תק-על 99 (2) 1001.

[16] רע"א 7264/95 ראש קש מסחר 88 בע"מ נ’ רוכביץ ישראל (סיוון), פ"ד מט (5) 793, בעמ’ 795.

[17] ב"ש (חיפה) 2929/01 פלוני נ’ משטרת ישראל ואח’, תק-מח 2001 (2), 7871, בעמ’ 6 לפסק-הדין.

שיתוף
משרד עו"ד דן חי הוקם בשנת 1991 על ידי עו"ד דן חי ושוכן היום ברמת-גן. המשרד מתמחה בתחומי מיקוד יחודיים כדיני תקשורת, דיני הגנת הפרטיות לרבות מאגרי המידע, דיני לשון הרע, קניין רוחני ודיני ספורט. זאת לצד עיסוקו של המשרד בתחום דיני המקרקעין, דיני חוזים בדגש על חוזים מסחריים, דיני תאגידים (חברות, שותפויות ועמותות), דיני נזיקין וביטוח ודיני עבודה. בכל התחומים פועל המשרד הן בתחום המסחרי והן בהליכים משפטים (לטיגציה). על לקוחות המשרד נמנים חברות קבלניות ויזמיות, רשויות אזוריות ומקומיות, עמותות, משקיעים פרטיים ישראלים וזרים, יזמים, אנשי עסקים, אנשי ציבור וספורטאים מהמוכשרים והמובילים בארץ.