לפני שמונה וחצי שנים חוקק ברעש גדול חוק נתוני תקשורת, שזכה לכינוי המפוקפק ’חוק האח הגדול’. החוק הקנה למשטרה ולשישה גופי אכיפה נוספים את הזכות לבקש ולקבל מחברות הסלולר וספקי האינטרנט שורה של נתונים, כגון נתוני מיקום של אדם, נתוני גלישה, פרטי שיחות יוצאות ונכנסות ונתונים דומים אחרים. זאת לשם הצלת חיי אדם או הגנה עליהם, מטרה שלא היה עליה כל ויכוח, אך גם לצורך גילוי עבירות, חקירתן או מניעתן, כאשר רשימת העבירות כללה לצד עבירות פשע גם עבירות עוון, שבחלקן הינן עבירות קלות מאוד שלא מצדיקות שימוש בכלי פוגעני כל-כך. התחושה בקרב תומכי הזכות לפרטיות הייתה אז ש’גונבים’ להם את הזכות ברשות החוק. במיוחד הזדעקו אז על כך שניתן לעקוב אחר אדם ולהיכנס לנבכי צנעת אישיותו, גם אם הוא חשוד בעברה של עוון בלבד, במקרה הטוב, ובמקרים אחרים רק היה ליד האירועים, היכן שהתרחשו.

לכן תמוה אולי, שפרסום שנעשה לאחרונה אודות הצעת חוק של חברי הכנסת מיכל בירן ודוד ביטן, המציעה לחשוף את נתוני מיקומו של כל מי שמחייג 101 כדי להזמין אמבולנס ממגן דוד אדום, עבר כה בשקט. בנימוקי ההצעה הוסבר כי "אזרחים הפונים אל מוקד החירום של מגן דוד אדום נמצאים פעמים רבות במצבי מצוקה, לחץ רב וסכנת חיים ומתקשים במסירת תיאור מדויק של מקום הארוע". לכן, על פי ההצעה, יחוברו מרכזיות 101 אל חברות הסולולר, שיספקו באופן אוטומטי את נתוני מיקומו של כל אדם שיתקשר אל מוקד החירום הטלפוני של מגן דוד אדום.

מצד אחד, אין ספק שההצעה, אם תתקבל, תוביל לפגיעה בפרטיות. נתוני מיקומו של אדם נחשבים כסוג נתון רגיש מאוד שאנשים רבים לא היו רוצים לחשוף אותו בנסיבות מסוימות. החל מהדוגמה הבנאלית, אולי, של הבעל הבוגד באשתו, שאינו רוצה שתדע היכן היה, דרך דוגמה בנאלית לא פחות של העובד שהודיע שהוא חולה, אבל הלך לים. מנגד, ההסבר להצעה, לפיו אנשים מתקשרים במצב חירום, עומדים בפני סכנת חיים ואינם יכולים לספק הסבר היכן הם נמצאים, הוא בהחלט טיעון טוב נגד הטענה לפגיעה בפרטיות, אפשר לומר שאולי אף מנצח. זה כנראה ההסבר לכך שתומכי הזכות לפרטיות לא השמיעו קול זעקה נגד ההצעה שנשמעת צודקת בנסיבות האלו.

ה’שקט התעשייתי’ הזה בעניין ההצעה הושג לא רק בשל הצורך לברר את מיקומו של אדם במקרה שפנה למגן דוד אדום, או אז נראה חשוב ומוצדק לגבות את מחיר הפרטיות. אלא, ההצעה מבקשת לאפשר זאת בדרך יפה ופתוחה, ללא מניעים נסתרים. להבדיל מפעולת רשויות החקירה, על פי חוק נתוני תקשורת, אשר פועלות מבלי שהאזרח הרלבנטי יודע בכלל שעוקבים אחריו, על-פי ההצעה הנוכחית, כל אדם שיתקשר ל-101 יזוהה מיקומו. כלומר, מי שמתקשר ל-101 ידע שהפנייה כוללת זיהוי מקום. אם לא מדובר בעניין של חיים ומוות והפונה אינו מעוניין בזיהוי מיקומו, הוא יוכל לבחור שלא להתקשר. יתכן שניתן להשלים את ההצעה עם הוספת מספר נוסף של מגן דוד אדום שהשימוש בו אינו כולל זיהוי מקום, כדי לפתור גם את הבעיה הזו. אבל גם ללא תוספת זו, ההצעה מאפשרת לפונים להזמין אמבולנס, לכל מטרה שהיא, תוך קבלת החלטה מושכלת ומודעת – בהחלט רעיון שראוי לתמיכה.

החלק היפה וההגיוני שבהצעה בעניין מגן דוד אדום, רק מבליט עוד יותר את הבעייתיות והעמימות המכוונת שבחוק נתוני תקשורת וראוי שהיא גם זו שתחזיר את העיסוק בחוק נתוני התקשורת לסדר היום. אין ספק כי מאז חוקק, עושות בו המשטרה ורשויות האכיפה האחרות שימוש נרחב ובלתי מבוקר, כאשר אין לדעת את היקפו. הוראת שעה שנכללה בחוק, לפיה חויבו רשויות האכיפה לדווח אחת לשנה לוועדת חוקה של הכנסת על היקף השימוש בחוק, הייתה תקפה רק לארבע שנים שהסתיימו ביוני 2012. מאז אין כל חובת דיווח על היקף השימוש. אין ספק שאחד התיקונים הראשונים שיש לעשות בחוק הוא קביעה של חובת דיווח קבועה על היקף השימוש בחוק ובסמכויות המוקנות בו ולא רק כהוראת שעה.

אבל מעל לכל אלה הגיע הזמן לבצע בדק בית בחוק שיבחן, האם היה מוצדק לקבוע בו היקף שימוש נרחב כל-כך, גם לטובת עבירות קלות ערך, הכלולות ברשימת העבירות המוגדרות עברות "עוון". בדיקה כזו תעלה שניתן היה להסתפק ברשימה מצומצמת בלבד של עבירות. תיקון חוק נתוני תקשורת יהווה גם הזדמנות לספק הגנה טובה יותר לבעלי חיסיון, כגון עיתונאים או עורכי דין, הזוכים להגנה בחוק רק כאשר מבוקשים נתונים בשגרה. כאשר אלו מבוקשים בנוהל דחוף, אין כל הגנה על בעלי חיסיון אלו או מקורות המידע שלהם, הזקוקים לעיתים להגנה עוד יותר.

נוסף על ההצדקה וההיגיון הברור שבהצעת החוק החדשה בעניין מגן דוד אדום, ההצעה גם קובעת איסור לעשות שימוש ראייתי בנתוני המיקום שיתקבלו. זו הגנה יפה לטובת אלו שרצו לדווח על מקרה דחוף, אבל לא רצו שיעשה שימוש בנתוני המיקום שלהם לטובת (או לרעת) עניינים אחרים שאינם נוגעים לדיני נפשות. טוב היה, אם במסגרת התיקון לחוק נתוני תקשורת, יטופל אף נושא זה באופן דומה, כך שראייה שתושג שלא בהתאם להוראות החוק או לשם הגשמת תכליתו, תיפסל על-ידי בית המשפט. זו עשויה להיות ההגנה הטובה ביותר מפני שימוש לא ראוי בחוק.

שיתוף
נמנה על המובילים בתחום ההגנה על הפרטיות, המידע האישי, אבטחת המידע וההתגוננות מפני מתקפת סייבר במשפט הישראלי. בנוסף לכך התמחה במקרקעין ומשפט מסחרי ועוסק אף בלשון הרע, זכויות יוצרים, חוזי IT, חתימה אלקטרונית, ליטיגציה מסחרית, התגוננות מפני תובענות ייצוגיות ודיני ספורט. משמש כבורר במסגרת סכסוכים עסקיים בתחום שונים, לרבות בתחום חוזים מסחריים, מקרקעין וספורט. חבר המועצה הציבורית להגנת הפרטיות במשרד המשפטים (2007-2012), יו"ר ועדת הגנת הפרטיות של לשכת עורכי-הדין בישראל (2006-2011), מרכז תחום הפרטיות בלשכה ונציג הלשכה בדיוני הכנסת בתחום הפרטיות, מאגרי מידע והאזנות סתר (2011-2015), חבר ועדת אנגלרד לבחינת השאלות הנוגעות לפרסום פרטים מזהים בפסקי דין והחלטות של בתי משפט (2011-היום). דיין בבית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (2005-2010). מייסד הועדה למשפט וספורט בלשכת עורכי הדין והראשון שעמד בראשה (2003-2005), ועדה שפרסמה בחודש ספטמבר 2005 את דו"ח דן חי לשינויי חקיקה בתחום הספורט. מחלוצי העוסקים בתחום המשפט והספורט בארץ, תוך ייצוג עשרות רבות של ספורטאים, בעיקר כדורגלנים. מרצה מהחוץ במוסדות אקדמאים בנושא ההגנה על הפרטיות בישראל ודיני ספורט. תחומי עיסוק עיקריים: ייעוץ לבנקים, חברות ביטוח, בתי השקעות, חברות פיננסיות, חברות סלולר וארגוני בריאות בנושאי פרטיות, המידע האישי, אבטחת מידע ומוכנות למתקפת סייבר, כולל ייצוג בפני הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים (רמו"ט). ייצוג בהליכים משפטיים בתביעות בנושאי פרטיות, האזנת סתר, נתוני תקשורת, אינטרנט, לשון הרע, מסרים שיווקיים על-פי חוק התקשורת ('ספאם'), זכויות יוצרים וספורט, לרבות בתובענות ייצוגיות. ייצוג בעתירות לבג"ץ, עתירות מנהליות צווי מניעה וצווי עשה. ייעוץ בנושא החתימה האלקטרונית וייצוג בעלי זכויות יוצרים וסימני מסחר בעסקות רישוי והליכים משפטיים. ייצוג ספורטאים בפני אגודות ספורט, התאחדויות ואיגודי ספורט בארץ ובפני הארגונים המרכזים את ענפי הספורט בעולם.